הי לכם !
אני רועי לבס, בן 24 נכון לכתיבת שורות אלו.
יש לי הרבה תחביבים, לתכנת, לבכות אחרי הפסדים של הפועל תל אביב (שנכון לכתיבת שורות אלה תלויה על בלימה ואני מקווה שבכלל תהיה כזו כשהבלוג הזה יצא).
התחביב העיקרי שבהם, בכל מקרה, הוא מוזיקה.
צילום: דימה דודזין; עריכה: סיני גרפיקס; דוגמנית: גת רימר
מגיל צעיר המוזיקה רודפת אותי בכל מיני דרכים, בעיקר בהרכבים בהם לקחתי חלק,
ומגיל 18 היא השתדרגה והתחילה להתקיף אותי בצורת שירים שאני כותב ומלחין.
לאורך מספר שנים השתעשעתי בשירים הללו, כתבתי להם עיבודים (ואפילו נפגשתי כמה פעמים עם מפיק מוזיקלי כדי לנסות לראות לאן הוא היה לוקח את השירים שלי), עליתי איתם לבמות פתוחות (וגם ארגנתי כאלה כשנגמרו לי המקומות להופיע), אפילו כתבתי בתפר אופרת רוק משלי (שתראה אור יום אחד);
ובשנת 2015 שתיתי מיץ אומץ ועליתי לראשונה להופעה מלאה.
כבר בהופעה הראשונה צרבתי כ- 30 דיסקים ובהם סקיצות שלי – עם אקוסטית, עם מידי, כשהשירה מוקלטת בפלאפון, וחילקתי לכל מי שרק רצה לשמוע.
אבל די מהר הבנתי שבסופו של דבר, כמוזיקאי כרטיס הביקור שלי הוא השירים שלי – ולי אין כאלה. כלומר אני טוען שיש לי הרבה כאלה, אבל לך תוכיח.
לכן יצאתי למסע הזה לעבר האלבום הראשון.
הבלוג הזה נכתב בהשראת איה כורם שדחפה אותי במילותיה להעז (ראיתי היום שהבלוג המיתולוגי שלה כבר לא זמין, אבל אני זוכר אותה מצויין מדברת על ״מתאבדים – הסוג האהוב עליי״ – אלה שבוחרים לעשות הכל לבד),
אני אנסה לסגור בו את הפערים והשאלות אליהן לא קיבלתי תשובות בבלוגים אחרים, וכמובן אתקף את הגורמים בשוק כפי שתפסתי אותם במהלך העבודה על האלבום – שנת 2016.
אז ענינו על השאלה הראשונה – למה אלבום.
למה לבד ?
אני אגיד את זה בשיא הכנות – כי אני יכול.
החלטתי לשים סכום נכבד מהכסף שעשיתי בשנתיים האחרונות כאיש עובד על השירים שלי, שהם לתפיסתי הנכסים שלי.
בעולם של אחרי התביעה של רמי וריטה, חוק איה כורם וכמובן מאגרי המידע האינסופיים,אפשר להבין די מהר שכשאתה מצליח – יש שם גם כסף. וכשיש כסף יש גם שיקולים לא בהכרח אומנותיים.
משתי הסיבות האלה – רצון להיות מעורב בכל פרט, וכמובן הרצון שלי להיות זכאי לקבל כל סכום כסף שמישהו יחשוב שהיצירה שלי שווה – החלטתי ללכת על זה.
כמו שכבר כתבו בבלוגים שקדמו לשלי – מדובר בהשקעה לא קטנה.
הסכום כמובן ישתנה בין מפיק למפיק, בין הנגנים ואנשי המקצוע והאולפנים שאיתם תעבדו, אבל בקצה לקצה אלבום יכול להגיע בקלילות לסכומים שש-ספרתיים.
זו למעשה אחת הסיבות שבעינן בחרתי להקליט EP (אלבום מקוצר, Extended Play, יותר מסינגל אך פחות מאריך נגן). העדפתי לא להתפשר בהוצאות שלי על איכות השירים, במחיר הכמות שלהם.
(הסיבה השניה לגבי ה- EP, אגב, הייתה הרצון שלי לאפשר לעצמי מטאמורפוזות כמוזיקאי – כלומר להוציא אלבום, להרגיש איתו את השטח, ולהרשות לעצמי להוציא את האלבום הבא שנה אח״כ ולא 3 שנים אח״כ. זו כמובן התפיסה שלי ומבורך להתווכח איתה).
בנוסף לכל אלה כמובן ששיקול עיקרי בהוצאת אלבום היה להשיג בחורות ביותר קלות.
עד כאן הסיבות למסע.
לפני שנמשיך – אני רק רוצה להדגיש את החשיבות בעיניי של הופעות לצד ההקלטות.
כפי שתקראו בהמשך עבדתי עם יח״צ, הגעתי להשמעות בתחנות שכילד חלמתי להיות מושמע בהן, ולמרות זאת אנשים ששומעים אותך פעם אחת (וגם פעמיים) ברדיו לא ילכו אחריך.
אנשים ששרו איתך את אחד הסינגלים בהופעת הרכב בלבונטין או בפאב מקסים במצפה רמון – הם האנשים שילכו איתך הלאה וגם יביאו איתם חברים.
(וכאמור, חברות).
מכאן אנחנו ממשיכים צעד אחר צעד, אנסה להסביר מיהם כל הפונקציונרים – ההכרחיים וההכרחיים פחות – בישראל 2016, ואיך מתקדמים לעבר החלום.
רשימת פרקים
פרולוג // למה אלבום ? למה לבד ?